שאלות נפוצות

היוזמה הישראלית מציעה פתרון אנושי ואמיתי למצוקה המתמשכת כבר ששים שנה, והגורמת נזק למזרח התיכון ולעולם כולו. בפתרון הזה יש גם מרכיב של העברת אוכלוסיה, אך העברה זו אין בה שום פגם מוסרי; להיפך: היא הדבר הטוב והנכון מכל בחינה שהיא. אין שום גורם הסבור שיש להשאיר את מחנות הפליטים על תילם: זה אינו בית ראוי לאיש, וכל תוכניות השלום כוללות מרכיב של פירוקם ופיזור תושביהם למקומות ראויים יותר.

יש להבחין בין העברה כפויה של אוכלוסייה בשעת מלחמה או כתוצאה מכיבוש, לבין עידוד הגירה הפותח אפשרויות לחיים חדשים למהגר, העושה זאת מרצונו החופשי. תוכנית שיקום הפליטים שלנו היא דוגמה מובהקת של עידוד הגירה.

כל מי שילמד את סוגיית עזה, למשל, בה יש כמיליון פליטים, יבין שאין כל פתרון לסיר הלחץ הזה אלא במתן אפשרות יציאה ממנו.

האנשים החיים במחנות הפליטים בעזה נשארים שם רק משתי סיבות: הראשונה, היא החלום לחזור למקומות שבהם חיו עד 1948 –  לאשדוד, למג'דל (אשקלון), לפלוג'ה ולקסטינה. כולם, מלבדם, יודעים שהחלום הזה לא יתגשם לעולם.

הסיבה השנייה, והעיקרית, היא שהם אינם יכולים לצאת מעזה. אין להם דרכון, אין להם כסף; סוכנות הסיוע של האו"ם, שאמורה לדאוג בדיוק לדברים האלה, עסוקה במקום זה בשימורם במחנות הפליטים.

בשנים האחרונות אימצו בישראל ובעולם גישה לפיה ניתן לממש את המאויים הלאומיים של הצדדים בסכסוך על ידי חלוקת השטח שבין הירדן לים. זוהי גישה מופרכת מבחינה גיאוגרפית, דמוגרפית ופוליטית: הבעיה הפלשתינאית אינה ניתנת לפתרון בגבולות אלה.

על מנת לשים קץ למעגל הדמים בן שישים השנה, יש צורך בשיתוף פעולה אזורי ועולמי. הפתרון שמציעה 'היוזמה הישראלית' מחייב שיתוף פעולה של כל הגורמים באזור: ישראל – על ידי השקעה כספית גדולה, הכרה בבעיית הפליטים, וקבלת תושבי יו"ש הערבים כתושבים בעלי זכויות תושב מלאות; ירדן – על ידי מתן אזרחות לערבים הגרים ביהודה ובשומרון; מדינות ערב ומדינות המערב – על ידי השקעת כספים ונכונות לקליטת פליטים משוקמים; ארה"ב – מתן גיבוי מדיני וכלכלי הן לתכנית השיקום הכללית והן למשטר הירדני.

בית לאומי יהודי ובית לאומי פלשתינאי יכולים להתקיים כפתרון של 'שתי מדינות החיות בשלום זו לצד זו', רק כאשר מדברים על שני עברי הירדן – כלומר כלל השטח שנועד למדינה היהודית לפי הצהרת בלפור. באופן זה ניתן להציע גבול בר הגנה וטבעי (נהר הירדן), ומרחב מחייה סביר לשתי האוכלוסיות.

היוזמה הישראלית אינה כופה דבר על הפליטים. מי שירצה להישאר במקום בו הוא חי כיום, יוכל לעשות זאת, אבל לא יוכל להמשיך וליהנות מסטטוס ה'פליט'.

פירוקה של אונר"א והעברת הטיפול בפליטים לסוכנות הרגילה של האו"ם המטפלת בפליטים ישיב את השפיות לטיפול בפליטים, ויסיים את המצב המעוות בו מערכות בינלאומיות משתפות פעולה על מנת להנציח מצב א-נורמלי בעל השלכות הומניטאריות קשות.

הפלשתינאים הם הערבים שחיים בארץ ישראל. חלק גדול מהם – אזרחי מדינת ישראל, חלק גדול אחר – אזרחי ירדן, וחלק שלישי – פליטים.

כשאומרים 'פרטנר פלשתינאי' מתכוונים רק לפליטים, ובעצם אפילו לא להם –אלא לתנועה הלאומית הפלשתינאית, המונהגת על ידי ארגוני הטרור השונים.

התנועה הלאומית הפלשתינאית היא אויב, שמטרתו להחריב את מדינת ישראל. היא איננה פרטנר לשלום ולעולם לא תוכל להיות.

ה'פרטנר' הוא מי שיחד אתו יכולה ישראל ליצור מציאות חדשה של שלום ובטחון, וטיפול אמיתי בפתרון הסכסוך – מתוך קבלת קיומה של ישראל היהודית כנקודת הפתיחה.

ממלכת ירדן, שהיא מדינה ערבית בארץ ישראל, כלומר מדינה פלשתינאית 'אמיתית', החיה בשלום לצדה של ישראל, היא היחידה שיכולה גם לייצג את הפלשתינאים וגם להביא לסיום הסכסוך. את ה'חשבון' שיש לפליטים אתנו יש לסגור, לא על ידי משא ומתן אלא על ידי שיקום ופיצוי.

במשך שנים דיברו בישראל על 'האופציה הירדנית' כדרך ריאלית לשלום. תהליך אוסלו הסיט את השיח הציבורי מכיוון זה, אך נכשל. כיום, הן בירדן והן אצל הפלשתינים, שבים לבחון גישה זו באופן חיובי.

הירדנים נמצאים ב'צרה' הזאת בכל מקרה. אם תמסור ישראל את יהודה ושומרון לידי הרשות הפלשתינאית, ירדן תמצא את עצמה כגובלת ברשות לא יציבה המונהגת על ידי תנועה לאומית מיליטנטית המחוברת לגורמים איסלאמיים קיצוניים. הפיכה בירדן עלולה להיות היעד הבא של הרשות או החמאס שישלוט בה, והיא תהיה קלה עוד יותר לביצוע עם נסיגתה של ארצות הברית מעיראק – הגובלת גם היא בירדן.

ירדן לא חדלה מעולם מלראות את עצמה כאחראית על האינטרסים של העם הפלשתינאי. זוהי מדינה שמורכבת מרוב פלשתינאי מוצק, שנמנית עליו גם המלכה, והיא מצויה תמיד באיזון עדין בין אופיה הפלשתינאי לבין המשטר המלוכני ההאשמי, שמקורו בערב. 'היוזמה הישראלית' מציעה לחזק את המשטר בירדן ולעגן את כוחו של בית המלוכה, כפעולה משלימה לשיבת ירדן לסטטוס 'הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלשתינאי'.

התנופה הכלכלית המובטחת כחלק מחבילת סיוע משמעותית וכחלק מהליך שיקום הפליטים עצמו, מתאימה לאינטרס הפיתוח הירדני ולרצונה של הממלכה להשתלב בצמיחה הכלכלית הצפויה. סכנה של הפסקה בתמיכה האמריקנית, אם תסרב ירדן למלא את חלקה בתוכנית, מהווה גם הוא מנוף יעיל לשיתוף פעולה מלא.

היוזמה הישראלית מתנגדת למצב הנוכחי, בו חיים ביהודה ושומרון מאות אלפי ערבים כתושבים ללא אזרחות, בסביבה שאין בה ריבונות, ומנוהלת בידי שילוב של צה"ל מחד ורשות מושחתת וחסרת כח מאידך. תושבים אלה חייבים לשוב ולהיות אזרחים, והשטח חייב לשוב ולהיות שטח ריבוני של מדינה.

האזרחות הטבעית של תושבים אלה היא ירדנית (שהרי הם כבר היו אזרחים ירדנים, וישראל לא תעניק אזרחות למי שחשודים כעוינים אותה). הריבונות הטבעית על השטח היא ישראלית, שכן אין כל הגיון – כלכלי, גיאוגרפי או בטחוני – בחלוקת השטח שבין הים לבין הירדן. אין מדובר בכיבוש ולא בשליטה על עם אחר, אלא במציאות סבירה לחלוטין של מדינה שחיים בה גם אזרחים של מדינה שכנה.

יש נזק רב בקיומה של 'חצר אחורית', מקום בלי ריבונות ברורה. ריבונות מלאה מביאה עמה אחריות לבריאות, לכלכלה, לביטחון הפנים, ולביטחון הלאומי, ומבטיחה את הנכסים התרבותיים, ההיסטוריים והסביבתיים של הלב ההיסטורי והגיאוגרפי של ארץ ישראל.

לא. מעולם לא התקיימה בארץ ישראל מדינה פלשתינאית, ואין שום 'שטח פלשתינאי'.  

בשם פלשתינה נקראה כל הארץ שבין הים לירדן, ארץ שיועדה לשמש בית לאומי לעם היהודי. תכנית החלוקה אמנם הציעה לחלק את הארץ למדינה יהודית וערבית, אולם החלטה זו לא בוצעה מעולם, ואין קשר בינה לבין קווי שביתת הנשק של 1949, המוכרים כ'קו הירוק'.

יהודה ושומרון נכבשו על ידי הלגיון הירדני במלחמת העצמאות, וניסיונם להפוך את השטח לחלק מממלכת ירדן לא התקבל על ידי הקהילייה הבינלאומית והוא חסר תוקף משפטי. ירדן שלטה בשטח 19 שנה בלבד, ומאז שולטת בו ישראל – יותר מארבעים שנה.

הקמת מדינה פלשתינאית ביהודה, שומרון ועזה לא תפתור שום בעיה – אלא רק תיצור אחת גדולה וחדשה. בשטח הקטן של יהודה ושומרון לא ניתן להקים מדינה בת קיימא, כזו שיכולה להביא שגשוג כלכלי ופתרון למצוקה הפלשתינאית. אפילו החרבת כל היישובים היהודיים, כמו שנעשה בחבל עזה, אינו מרחיב את השטח באופן משמעותי ואינו מעניק כל רווחה או עתיד לפליטים המצטופפים בו.

ה'תועלת' היחידה של הקמת מדינה פלשתינאית היא מתן רוח גבית ללאומיות הפלשתינאית, החותרת לדחוק את היהודים אל הים. כל מדינה פלשתינאית שתקום תשאף, במוקדם או במאוחר, 'להשלים' את התהליך ולחצות את הקו הירוק, ולכונן מדינה ערבית מן הירדן ועד הים, כולל תל אביב, חיפה וירושלים. שאיפה זו היא כמעט מובנת מאליה כאשר אתה חי ב'מדינה' הכלואה מעבר לגדר וללא מוצא אל הים, ורואה במרחק נגיעה את ישראל - מדינה מתקדמת בעלת רמת חיים מערבית, שאחראית למצבך העגום.

אם נצרף לכך את הגיבוי שעשוי מהלך כזה לקבל מערביי ישראל, את השליטה הטופוגרפית של יהודה ושומרון על גוש דן, נתב"ג וירושלים, ואת המהירות בה חמאס יכול להפוך לבעל הבית במדינה הפלשתינאית – הרי ברור שהקמת מדינה כזו היא התאבדות לאומית של ישראל.