הקמת מדינת ישראל דחקה מאות אלפי ערבים אל מחוץ לגבולותיה, ומאז הם נטולי בית. דהיישה וג'באליה אינם ביתם, אלא תחנה זמנית.
השאלה שנשארה פתוחה אינה האם ישובו לבתיהם - לבתיהם הם לא ישובו, כפי שהיהודים לא ישובו לפולין, לעיראק או למרוקו - אלא כיצד ישתקמו ויתחילו חיים חדשים, למרות שנעקרו מבתיהם.
כאשר ברור שזאת השאלה, התשובות כמעט מובנות מאליהן.
למרבה הפלא, השאלה הזאת כמעט ולא נשאלה עד היום.
מבוא
בעיית הפליטים הפלשתינים נוצרה לפני כשישים שנה, במהלך מלחמת השחרור. בניגוד לכל בעיות הפליטים האחרות שנוצרו אז ומאז, בעיה זו לא נפתרה עד היום. לא זו בלבד, אלא שהיא תפחה לממדי ענק, ולמעשה טופחה על ידי גורמים ערביים כחלק מהדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.
עם הקמת מדינת ישראל ישראל דחקה מאות אלפי ערבים החוצה, ומאז הם נטולי בית. דהיישה וג'באליה אינם ביתם, אלא תחנה זמנית.
השאלה שנשארה פתוחה אינה האם ישובו לבתיהם - לבתיהם הם לא יחזרו, כפי שהיהודים שהתקבצו לישראל לא ישובו לפולין, לעיראק או למרוקו - אלא כיצד ישתקמו ויתחילו חיים חדשים, למרות שנעקרו מבתיהם.
למרבה הפלא, השאלה הזו כמעט ולא נשאלה עד היום. שנים רבות העדיפה ישראל להתעלם מן הבעיה הפלשתינית, בתקווה שהיא תלך ותתעמם במהלך השנים. החשש מפני 'זכות השיבה' והערעור הגלום בו ביחס להמשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית, הביא למדיניות של טמינת הראש בחול.
מדיניות זו, כמובן, לא הועילה: בעיית הפליטים צברה ממדי ענק, והולידה למעשה את הטרור ואת הלאומיות הפלשתינית - בה דווקא בחרה ישראל להכיר ואותה טיפחה כחלק מחזון 'שתי המדינות', בשורה ארוכה של מעשים ומחוות מימי הראשית של תהליך אוסלו. בחירתה של ישראל בנתיב ההכרה בלאומיות הפלשתינית הביאה אותה למבוי הסתום בו היא נמצאת כיום: מלחמה שאין לה סוף, ותהליכים מדיניים בהם ישראל מוותרת - פעם אחר פעם - על דברים שהשיגה בדם; ויתורים המובילים לאסונות נוספים וחוזר חלילה.
מן המלכודת הזו חייבת ישראל לצאת - ולבחון גישה חדשה לטיפול בשורשי הסכסוך.
אם תתגבר ישראל על החשש מהתמודדות ישירה עם בעיית הפליטים, ותנקוט יוזמה אסרטיבית וברורה בנושא מפתח זה - היא יכולה לנטרל חלק נכבד מחומר הנפץ של הסכסוך. אם יש עדיין תקווה לשלום במזרח התיכון - היא תלויה במהפכה חשיבתית זו. היא תלויה בטיפול אמיץ ומרחיק ראות בסוגיית הפליטים.
מסמך זה הוא הצעד הראשון.