אם אינך רואה דף זה לחץ כאן
If you can't see this page click here
ירושלים, ערב ראש השנה תשע"א, ספטמבר 2010


למכובדיי, מכותבי 'היוזמה הישראלית', שלום וברכה,

אנו מסיימים את שנת תש"ע עם בשורות מדאיגות בשדה המדיני. מאחורי החיוכים וה'אופטימיות' שנזרעה בוושינגטון בשבוע שעבר, מסתתר מקסם השווא המסוכן כל כך של הקמת מדינה פלשתינית, צעד שלא רק שלא יקרב את סיום הסכסוך, אלא אדרבה – ינציח את הקבעונות שבו, מעבר לשלל הסכנות הביטחוניות והמדיניות שהוא צופן בקרבו.

'ציר הרשע', שלכאורה אינו שותף לחגיגה המדינית הזו, יקבל בסיס פוטנציאלי בלב לבה של ארץ ישראל, והוא עתיד יפול לידיו במוקדם או במאוחר – אם לא נתעשת קודם לכן.

למרבה הצער, מי שהיו צריכים לעמוד בשער ולמנוע את אסון המדינה הפלשתינית, אינם עושים זאת. אחיי המתיישבים ביהודה ובשומרון עסוקים בשאלות המקומיות – החשובות כמובן - של חידוש הבנייה לאחר ההקפאה, ואילו מי שהיתה במשך שנים האופוזיציה הראשית לרעיון המדינה הפלשתינית – מפלגת הליכוד – הופכת להיות, ברצונה או בעל כרחה, לשושבינה הראשית שלו.

ומה עם העיתונות? השיח הציבורי? ובכן, לצערנו לא מתקיים שיח ציבורי על הפתרון הנכון לסכסוך, אלא אך ורק על שאלת המחיר שישראל תהיה מוכנה או לא לשלם עבור הסדר כזה. ההסדר של 'שתי מדינות לשני עמים' הפך להנחת מוצא שאין מערערים עליה, אין מדברים עליה, ובעצם גם אין חושבים עליה. לכן היא ממשיכה להיות המשחק היחיד בעיר, אף שמדובר בפתרון שאינו פתרון, ברעיון שהניסיון והשכל הישר יחדיו מורים שהוא מביא רק דם וסבל.

בעת כזאת, היה טוב אם קולה של 'היוזמה הישראלית' היה נשמע ברמה. מסיבות שונות, בעיקרן תקציביות, 'היוזמה' פועלת לאחרונה במתכונת מינימלית. עדיין, בתוך המתכונת הזו, אנו שמחים לבשר על השקה של גירסא חדשה לאתר שלנו www.hayozma.org, המאפשרת חיפוש במאמרים ובכתבות ומעניקה חלון ראווה מתאים יותר לתוכנית המדינית.

ערב יום הדין, אנו זוכרים כי לא הכל תלוי בנו. מוטלת עלינו החובה לעשות ככל יכולתנו, אך בסופו של דבר ההצלחה באה מידיו של החותך חיים לכל חי. זכינו לראות את מה שדורות הרבה חלמו עליו – את יישוב ארץ ישראל במיליוני יהודים, את בניינה של ירושלים ההולך ונמשך, את קיבוץ הגלויות המופלא שהתעצם בשנים האחרונות. יתן ה' ונזכה להמשיך ולראות את הפלאים הללו, ועוד יותר, ולתרום את המעט שלנו לחיפוש הדרך הישראלית, היהודית והציונית, לשלום אמת, לבטחון ולעוצמה.

מירושלים שלוחה לכולכם, ידידים יקרים מאד, ברכת שנה טובה ומתוקה, בריאות ואושר, לכם ולבני ביתכם – ושנת שלום, בניין והתחדשות לכל עם ישראל.

שלכם,
בנימין אלון


מצורף כאן גם מאמר שמפורסם בגיליון ראש השנה של 'מקור ראשון', פרי עטו של מנהל היוזמה, יואב שורק – אולי המאמר היחיד המבקש להשיב לשיח הציבורי את השאלות המהותיות על ההיגיון שמאחורי חזון הקמת מדינה פלשתינית ביהודה ובשומרון

הטעות האסטרטגית מספר אחת

הצורך בהקמת מדינה פלשתינית הפך לכמעט קונצנזוס בינלאומי, וכעת גם נתניהו הצטרף. מדינה כזו רעה ליהודים ולערבים, ועצם קיומה מבטיח את המשך הסכסוך לנצח. תשמעו את מחמוד

יואב שורק הוא מנהל 'היוזמה הישראלית' – תוכנית מדינית לשלום אזויר ולפתרון בעיית הפליטים

נניח, לצורך הדיון, שהכל נפלא: ישראל יכולה לתת אמון מלא ברוח החדשה שמייצגים הצמד מחמוד עבאס (לא עוד 'אבו מאזן') וסלאם פיאד, ולהיות בטוחה שהקמת המדינה הפלשתינית לא תביא בעקבותיה גל של טרור. נניח, לצורך הדיון, שסכנת הקסאמים המוכרת לנו מעזה, לא תתרגש עלינו מרכסי השומרון או מהרי חברון, ובכלל – שחזון המדינה המפורזת של נתניהו יתגלה כדרך הנכונה לייסד מדינה פלשתינית, בלי שהדבר יביא בעקבותיו מרחץ דמים.

נניח גם שהחמאס חוזר בתשובה, מאמץ את הקו של עבאס - פיאד, והמדינה הפלשתינית המוקמת היא רק מדינה אחת.
נניח, אפילו, שנוסחת הותרת היישובים גם היא מוכיחה את עצמה, מוכיחה כל כך עד שהקמת המדינה הפלשתינית לא תהיה כרוכה במראות קורעי-עם של פינויים כוחניים, או בחוויית פליטות של מאות אלפי אזרחים ישראלים, יהודים, שייזרקו אל מדינתם מתוך רצון לייסד פלשתין נקייה מיהודים. נניח.

אחרי כל ההנחות האופטימיות הללו, שאלת המדינה הפלשתינית נותרת על השולחן בלי כל ההפחדות התלויות בה. היא מונחת על השולחן כסוג של פתרון למרכיב הפלשתיני של הסכסוך הישראלי ערבי, אותו מרכיב שלכאורה הוא הגורם מספר אחת לכך שאין שלום. סוג של פתרון לבעיה שהישראלים רוצים כבר כל כך הרבה שנים לפתור, כדי שיוכלו סופסוף להגשים את מילות השיר על השנה הבאה עלינו לטובה, בה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות.

וכשבודקים את ה'פתרון' הזה, מגלים שאין בו שום דבר. אשליה ריקה שנועדה להחליש את ישראל – ולהותיר את הבעיה הפלשתינית לא פתורה, לנצח. תקשיבו למחמוד.

שנתיים אחרי ייסודה החגיגי של המדינה הפלשתינית מזמין בכיר פלשתיני פעיל-שלום ישראלי מוכר לפגישה בשכונת יוקרה פלשתינית, אי שם ברמאללה.

"תשמע, יוסי, אני חייב לומר לך משהו," אומר מחמוד. "שנים נאבקנו בכובש הציוני כדי להגיע למדינה הזאתי, אתה יודע. וניצחנו. אתם נכנעתם. נו, ומה? אנחנו יכולים עכשיו לשחק בפרלמנט ובשרים, לצ'פר כמה אנשים במשרות שגריר ולהכריז הכרזות באו"ם. אתה יודע, את זה יכולנו לעשות גם קודם לכן..."

"תגיד לי את האמת, יוסי, עם יד על הלב שלך: אתה באמת חושב שיש משמעות לטריטוריה המצחיקה, המשפילה, שנתתם לנו? נכון, הסכמנו, אני יודע. אבל הרי לא היתה לנו ברירה. אבל מה אתם חשבתם? באמת חשבתם שבתוך השטח הקטן הזה, שאין בגבולותיו שום הגיון, שנחתך לו ככה באמצע מדרונות ההר, אנחנו נוכל לזקוף את קומתנו? אתה באמת חשבת, יוסי, שאנחנו נוכל לפתור כאן, על האדמה הטרשית הדלה הזאת, את הבעיה של מיליוני הפליטים שחיים במחנות ולשכן אותם כאן, אצלנו? תגיד לי אתה - איפה, לעזאזל?"

"איפה נשקם את הפליטים - ועל חשבון מי? אתה יודע, שנים שפכו עלינו כסף, ועכשיו השאירו אותנו לבד. כנראה את בעיית הפליטים שלנו אף אחד כבר לא יפתור. סתמו לנו את הפה עם המדינה הזאתי, זרקו לנו עצם. מה אני אגיד לך, יוסי, יש אצלנו משהו דפוק, כנראה. כנראה אנחנו באמת לוזרים נצחיים..."

"יוסי, תראה... אני יודע שאנחנו חתומים על כל ההסכמים האלו, שאוסרים עלינו הסתה במערכת החינוך. רוצים שנפסיק לדבר על פלשתין הכבושה... שנשכנע את עצמנו כאילו גבולות 67 מגדירים איזו מולדת היסטורית. אבל אתה יוסי, אתה בן אדם עם לב, אתה מבין שאנחנו לא יכולים לעשות את זה... אי אפשר לחנך דור בלי אופק, בלי תקווה... יש לנו אופק. יש לנו תקווה לצאת מהגבולות המחניקים האלו, ולשוב אל שפת הים. אנו רואים כל ערב מהמרפסות שלנו בביר-זית את ערי החוף הנוצצות שבניתם, על חורבות הכפרים שלנו. אתם באמת חושבים שאנחנו יכולים לשקר לילדים? שהם אינם יודעים על מה אנחנו חושבים?"

"נתתם לנו הגדרה עצמית. יופי, יוסי, אז עכשיו אני לא סתם ערבי, לא פליט, אני פלשתיני. אחלה. ממש אחלה. אבל מה יש מאחורי המילים האלה, יוסי? מה זה אומר? שיש לי דגל? שיש לי למי לשלם מיסים? באמת נהדר... אתה פעיל שלום וותיק, יא סידי, אתה יודע, בינינו, את האמת: אף פעם לא היתה משמעות לזהות הפלשתינית, חוץ מאשר המאבק בישראל. הרי מה משותף לי, שאני ממשפחה מצרית, לשכן שלי שהסבא הגדול שלו בא לכאן מהחורן, בסוריה, ולבדואים האלה מהמדבר, שאני מממן דרך המיסים שאני משלם עכשיו? אין לנו שום דבר. יעני, כולנו מוסלמים, כולנו ערבים. אבל זה הכל – חוץ מדבר אחד – החלום המשותף שלנו על פלשתין ערבית. לימדו אותנו שהסיכוי היחיד לקבל חזרה את הארץ, הוא לדבר על זהות לאומית. אז דיברנו. והנה, הקמתם לנו מדינת-לאום פלשתינית, אבל כזו שנשבעה שלא לממש את החלום... אין לנו מושג מה לעשות איתה. בדיוק כמו שאלו, האנגלים ההם, המציאו את 'עיראק' מתערובת משונה של כורדים ושיעים וסונים, ועד היום שוברים את הראש כדי לחולל מכל זה תרבות לאומית..."

"אתה יודע מה? כשאני חושב על זה, אתם נתתם לנו את הדבר היחיד שבכלל לא לקחתם מאתנו. לקחתם מאתנו את הבתים שלנו, את הכבוד שלנו, את האדמה שלנו. את התקווה. ומה אתם נותנים? מדינה. למה מה, לקחתם לנו מדינה? היתה לנו פעם? אפילו עם לא היה לנו, רק זיתים וגפנים, וחושות וגם כמה וילות יפות מאד... אבל את מי שאלתם? זה הבעיה שלכם, השחצנות שלכם. ניהלתם משא ומתן אתה יודע עם מי? עם עצמכם. בין אלו שרק בטחון מעניין אותם לאלה שחושבים על הפלשתינים, עאלק. באמת יפה... מה אגיד לך, יוסי, בניתם לעצמכם ולנו יופי של צרה צרורה..."

"מה עכשיו, אתה שואל? עכשיו אנחנו נשאר כאן כמו עצם בגרון שלכם. אתם תבואו עם ויזה לעשות לילדים שלכם סיורי מולדת, ואנחנו נעשה לילדים שלנו סיורי מולדת ביפו ובחיפה, אחרי שנעבור את הבידוקים המציקים שלכם. ונחכה. נשחק את המשחק של השלום, עד שתבוא ההזדמנות. והיא תבוא. לא שכחנו ולא נשכח, יוסי, ואנחנו עוד נשלים את העבודה."

"פעם חשבתי שאתם חכמים, יוסי. אתם עם ההיי טק שלכם ועם קיבוץ הגלויות ועם הצבא החזק והחכם. הייתם יכולים לבלוע אותנו כמו כלום, להטמיע אותנו בתוככם, לחזק את עצמכם עם כמה גנים מזרח-תיכוניים, בלאדיים, כאלה שהיו לכם פעם. כמו כלום. רק מה, אתם טפשים. מהצל של עצמכם פחדתם, אני אומר לך. אין לי שום הסבר אחר. קניתם כמו אמריקאים טפשים את הסיפור הזה של הזהות הפלשתינית, ההגדרה העצמית, כל הבול-שיט הזה שלא נכתב אלא כדי להכות אתכם מתחת לחגורה, לשלוח בכם וירוס. התחלתם לשרטט מפות, להתחנף לאויבים שלכם, לחפש מתחת לאדמה מה לא בסדר במה שהצעתם. לא הבנתם בכלל. בכלל."

"אבל גם אנחנו כנראה טפשים. אם-אמא של הטפשים, עיוני. החזקנו את עצמנו במחנות פליטים שישים שנה, בשביל מה? בשביל מכוניות שרד לכמה מיוחסים? תקעתם אותנו עם המדינה הזאת. תקווה, חביבי, זה מה שהחזיק אותנו אז וזה מה שמחזיק אותנו היום, למרות הכל. 'סוף הסכסוך', אמרתם, והחנון הזה, עבאס, אפילו חתם. אז חתם. איזה סוף? למה מה קרה? התקווה, חביבי, עוד אצלנו. נתתם לנו יופי של כלי לשמור אותה לדורות הבאים, להפיח בגחלים העוממות שלנו עוד דור או שניים."
Jerusalem, Erev Rosh Hashanah 5771, September 2010
Dear Israeli Initiative supporters,

We are ending the Hebrew year of 5770 with troubling news on the diplomatic front. Behind the smiles and the 'optimism' that were spread around Washington, DC last week, lies the futile and ever-so-dangerous proposal of establishing a palestinian state – a move that will not only not bring us closer to the end of the conflict, it will actually do the opposite – perpetuate it and enhance the security and diplomatic problems we are already facing.

The so-called 'fanatics', who supposedly are not part of this celebration of diplomacy, will be receiving a potential foothold in the very heartland of the Land of Israel, which might lead to its falling into their hands sooner or later – if we don't come to our senses beforehand.

It is very unfortunate that those who were supposed to be on their guard in order to save us from the disaster of a palestinian state - are not doing their job. My brethren, the settlers in Judea and Samaria are dealing with the important local issue of renewing the building after the end of the build-freeze, while the Likud, who for years posed the main opposition to the idea of a palestinian state – has become, whether willingly or not, its main proponent.

One might ask: What about the press? The public discourse? Well, unfortunately there is no public discourse regarding the right way to solve the conflict, but only discussion of how high a price Israel is willing to pay in order to bring an end to the conflict. The 'two states for two nations' paradigm has become the one and only proposal, while no one is allowed to debate it, object to it or even to analyze it deeply. Therefore, it continues to be the only game in town, even though it is a solution that solves nothing, an idea which both our experience and common sense tell us will only bring about more bloodshed and suffering.

In light of the above, it is high time that we push forward the Israeli Initiative. We are happy to announce the inauguration of a new version of our website: www.Israelinitiative.com, which makes searching through the site's articles more user-friendly and serves as a more appropriate showcase a diplomatic plan.

On the eve of Rosh Hashana - the Jewish Day of Judgment – we are reminded that not everything depends totally on us. We have the responsibility to do everything humanly possible, but in the end it is God who makes the final decisions. We have merited seeing in our lifetime events that many generations could only dream of – millions of Jews settling the Land of Israel, the ongoing building up of Jerusalem, the historic ingathering that has strengthened in the past few years. May God grant us to continue to witness these great events and more, while contributing as much as we can to finding the Israeli, Jewish and Zionistic road to real peace, security and fortitude.

My dear friends, from Jerusalem I send you wishes for a good and sweet new year, health and happiness, to you and all your loved ones. A year of peace, building and revival for all of the Nation of Israel.


Yours,
Binyamin Elon