בעדכון השבוע:
א. אבו מאזן
ב. אהוד ברק
ג. הסברה בציבור הדתי בישראל
הגשמים השוטפים שכולנו שמחנו לקראתם השבוע פתחו פתח לתקווה שהחורף הקרוב ישים סוף לרצף של שנות בצורת. אנו זקוקים לשינוי דומה גם בחזית המדינית: ה'בצורת' שאנו חווים כבר יותר מעשור היא ההתמדה במתווה 'שתי המדינות', וה'גשם' שאנו מצפים לו הוא חשיבה המשוחררת מן הנוסחה הזו, ומבקשת – על פי המציאות ולא על פי קונספציה – לבנות שלום אמיתי בין ישראל לשכנותיה ובין האוכלוסיות החיות כעת בארץ ישראל. לא שלום של הריסה אלא של בניין; לא שלום של מסכנות אלא של שגשוג וצמיחה; לא שלום של 'הסדרי בטחון' ו'תחושת בטחון' אלא שלום שבבסיסו בטחון אמיתי, ריבונות ברורה ואופק של התפתחות לכל מי שרוצים בטובתה של הארץ הזאת.
סוף השבוע עומד בסימן 'איום' הנטישה של אבו-מאזן מהנהגת הרשות הפלשתינית, ועימו הסכנה להתפתחותה של אנרכיה ברשות או עלייתו של מנהיג אחר, נוח פחות לישראל ולמערב. ב'יוזמה הישראלית' איננו מתרגשים מתרחיש כזה. הבעיה עם ה'פרטנר' הפלשתיני אינה האיש אלא המהות. מבחינה זו אין הבדל בין משא ומתן בין נתניהו וערפאת, למשא ומתן בין אולמרט לאבו-מאזן. העובדה ששני האחרונים היו מעוניינים מאד להגיע להסדר, לא הביאה אותם להסכם, ולא במקרה. התנועה הלאומית הפלשתינית נולדה מתוך המאבק בישראל, ומאבק זה הוא ההצדקה היחידה לקיומה. לכן, היא לא תוכל לעולם להיות הפרטנר לשלום אמיתי, אלא לכל היותר להסדרים זמניים, שיעניקו לה קרש קפיצה נוח להמשך החתירה תחת הישות הציונית. עם ה'פלסטינים', כלומר הערבים שחיים בשטחי ארץ ישראל, ניתן וצריך להגיע לשלום; עם התנועה הלאומית הפלסטינית, המיוצגת על ידי אש"ף וכל הארגונים שנולדו ממנו, לא יהיה שלום – וחבל, חבל על הזמן, על המאמץ ועל הדם שנשפך במהלך נסיונות הסרק לבסס תהליך שלום על בסיס הנראטיב הלאומי הפלשתיני.
אם יש מי שהיה צריך להבין זאת טוב מכולם, הרי זה יו"ר מפלגת העבודה אהוד ברק. ברק ניהל בקיץ 2000 משא ומתן דרמטי, בתיווכו של קלינטון, עם ערפאת – ושם הציע לערפאת את ההצעה הנדיבה ביותר שיכול היה ראש ממשלה ישראלי להציע מעולם. ערפאת סירב, לתדהמת כל מי שלא הבין עם מי הוא נושא ונותן. ברק למעשה דחק את ערפאת אל הקיר כאשר הציע לו לסיים את הסכסוך – דבר שמנוגד מהותית לאתוס של הגוף שערפאת עמד בראשו שנים כה רבות. על כך נפל ההסכם בקמפ דייויד, וחודשים ספורים אחר כך החלה האינתיפאדה השנייה, אינתיפאדת המתאבדים, על אלפי קורבנותיה.
לקריאת ניתוח מרתק של פסגת קמפ דייויד מומלץ לקרוא את הראיון הבא עם שלמה בן עמי:
www.7th-day.co.il/mehumot/hayom.htm
ואכן, ברוח דברים אלה התראיינתי כמנהל היוזמה ליומן ערוץ 7, והסברתי כי "המפתח לשלום נמצא בהפסקת התהליך המדיני". אין מכשול יותר גדול לשלום מן התהליך הנוכחי, שמאז שהחל הביא רק אלימות והרס. שלום לא יכול להבנות מהתהליך הנוכחי – וגם לא מהשיתוק המדיני שהימין מציע. שלום יכול לצמוח בארץ ישראל, אם אנו נעסוק בהצמחתו: נברר מה הן הבעיות האמיתיות, וכיצד צריך ואפשר לפתור אותן. זו מה שמבקשת היוזמה הישראלית לעשות.
בעקבות הראיון ליומן ערוץ 7 בא ראיון לרשת רדיו דתית נוספת, ובכך למעשה הושלם מהלך של כמה שבועות בהם היוזמה מיקדה מאמץ של הסברה בציבור הדתי. שני עלוני פרשת שבוע – "עולם קטן" הפופולרי מאד, המזוהה עם הימין, ו"שבת שלום" המוכר פחות, המזוהה עם "נתיבות שלום", פרסמו מאמרים על בעיית הפליטים ועל פעילות היוזמה הישראלית.
במסגרת ה'מתקפה' התקשורתית על הציבור הדתי-ימני, שבתי והדגשתי את המחדל של החיבה הדתית-הימנית המתעלמת מחשיבותו של השדה המדיני והדיפלומטי, ומתפלאת אחר כך שהנוסחאות השולטות בו באות מבית המדרש של השמאל. בלי להציג אלטרנטיבה מדינית בשפה מדינית, ה'עובדות בשטח' עלולות להתגלות כמשענת קנה רצוץ.
לשמיעת הראיון בערוץ 7:
www.inn.co.il/News
לקריאת המאמר של עידו פכטר, איש המטה שלנו, ב'שבת שלום':
www.netivot-shalom.org.il
במקביל, אנו ממשיכים בשיתוף הפעולה עם ארגון UCI בארצות הברית, שמביא את רעיונות היוזמה לעשרות אלפי בתי אב של נוצרים ויהודים התומכים בישראל; ובפגישות עם גורמי ממשל בישראל, תוך תקווה שהממשלה הנוכחית תהיה אמיצה מספיק כדי לחולל שינוי קונספטואלי – להקים וועדת שרים לפתרון בעיית הפליטים; להחיל את החוק הישראלי על הרשויות המקומיות הישראליות ביו"ש ולשים קץ לאנומליה המשפטית; ולהשתחרר מנוסחת 'שתי המדינות', שכל מאמצי קלינטון, אובמה, אבו מאזן ונתניהו גם יחד לא יוכלו לעולם להביאה לתוצאה חיובית.
כתמיד, אנו פתוחים להערות והצעות,
שלכם,
יואב שורק
מנהל היוזמה הישראלית
www.hayozma.org